המשנה לנשיא מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) ב-תפ"ח 1087/07 מיום 12.1.2010. המערער הורשע בביצוע עבירות רצח, חטיפה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. בגין עבירות אלו נגזר עליו מאסר עולם, וכן 8 שנות מאסר בפועל, מהן 5 שירוצו במצטבר והיתרה בחופף. הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש.
כתב האישום
2. המערער הוא יליד 1978, תושב הרשות הפלסטינית, ללא אישור כניסה לישראל. במשך 6 שנים היה המערער בן זוגה של ולנטינה דומבייב (להלן: המנוחה), ולהם ילד משותף שהיה כבן 5 במועד הגשת כתב האישום. ביום 29.7.2007 הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נטען כי במהלך חודש יוני 2007 ביקשה המנוחה לסיים את מערכת היחסים שלה עם המערער, ובמועד זה עזב המערער את ביתם המשותף בלוד. על פי הנטען בכתב האישום, המערער גמר אומר בליבו לרצוח את המנוחה, ואת חברתה אלנה זאורוב (להלן: המתלוננת). לשם ביצוע תוכניתו קשר המערער קשר עם אדם אחר (להלן: האחר) לחטוף את השתיים, להסיען בניגוד לרצונן לשטח פתוח ליד אשקלון, לרצוח אותן ולקבור את גופתן.
על פי כתב האישום, ביום 5.7.2007 התקשר המערער אל המנוחה ואל המתלוננת, והזמין אותן להיפגש עמו למחרת, באמתלה שבכוונתו לחגוג את מסיבת יום הולדתו בתל אביב. למחרת היום, ביום 6.7.2007, התקשר המערער מספר פעמים אל המנוחה ואל המתלוננת, על מנת לוודא שהפגישה תצא אל הפועל, תוך שהוא מוודא כיצד בכוונתן להגיע לתל אביב. באותו ערב, בסביבות השעה 21:00, נסעו המערער והאחר ברכבו של האחר על כביש מספר 1, במטרה להתחקות אחר המנוחה והמתלוננת. בסמוך למחלף גנות הבחינו השניים ברכבה של המתלוננת, אשר נסע אותה שעה לכיוון תל אביב כאשר המתלוננת נוהגת בו. המערער והאחר נצמדו עם רכבם לרכב בו נסעו המתלוננת והמנוחה, גרמו לו לסטות לשולי הכביש והביאו לעצירתו. על פי הנטען, משעצר הרכב התיז המערער לעיניהן של המתלוננת ושל המנוחה גז מדמיע, ונכנס לרכב תוך שהוא דוחף את המתלוננת למושב שליד הנהג, בו ישבה אותה שעה המנוחה. המערער נהג ברכב בו נסעו השתיים, ולא שעה לבקשתן להוריד אותן מהרכב. עוד נטען כי המערער איים עליהן שאם יצעקו לעזרה הוא יירה בהן באקדחו. כל העת נסע האחר ברכבו בעקבות הרכב בו נסעו המערער, המנוחה והמתלוננת.
שני הרכבים הגיעו לפרדס בסמוך לגן יבנה. בשלב זה, על פי כתב האישום, הכניס המערער את המנוחה לספסל האחורי ברכבו של האחר, ומנע ממנה לצאת. האחר קשר את ידיה של המתלוננת באמצעות פלסטר, חסם את פיה באמצעות פלסטר, והכניס אותה לתא המטען ברכבו של האחר. רכבה של המתלוננת נותר בפרדס, בעוד המערער והאחר נסעו ברכבו של האחר, ובו המנוחה והמתלוננת (שהייתה כאמור כבולה בתא המטען), לכיוון אשקלון. על פי הנטען, בשלב כלשהו גילה האחר כי המתלוננת הצליחה לשחרר את ידיה ואת פיה מן הפלסטר, ועל כן כבל את ידיה באזיקים, הדביק פלסטר על פיה, והרכב המשיך בנסיעתו לכיוון אשקלון. בהמשך הנסיעה, כשהיה הרכב כ-10 ק"מ מצפון לקריית גת על כביש מספר 40, הצליחה המתלוננת להשתחרר מן האזיקים, לפתוח את תא המטען ולקפוץ מהרכב בעודו נוסע. כתוצאה מהקפיצה נחבלה המתלוננת בחבלה חמורה, שכללה שטפי דם ושפשופים בכל חלקי הגוף, ושבר באצבע יד שמאל.
על פי כתב האישום, המערער והאחר חזרו לפרדס, והמתינו למתלוננת מתוך תקווה כי היא תחזור לקחת את רכבה. בשלב כלשהו במהלך החטיפה, כך נטען, רצח המערער בכוונה תחילה את המנוחה, בהרעלה או בחנק. משלא הגיעה המתלוננת לפרדס, הטמינו המערער והאחר את גופתה של המנוחה בתוך שיח ונמלטו מן המקום.
3. בגין האמור הואשם המערער ברצח, עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בשני מקרים של חטיפה לשם רצח, עבירה לפי סעיף 372 לחוק; בחבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק; ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.
ההליכים בבית המשפט המחוזי
4. במענה לכתב האישום מסר המערער את גרסתו. המערער אישר כי שהה בישראל שלא כחוק, כי היה בן זוגה של המנוחה, וכי עזב את ביתם המשותף אחרי שיחסיהם עלו על שרטון. גרסתו של המערער הייתה כי פגש לראשונה באדם האחר ביום האירוע, בעת שהיה בטיילת בתל אביב, ושתה עמו לשוכרה לרגל יום הולדתו. לפי גרסתו, לאור יחסי הידידות שנוצרו בינו לבין האדם האחר, התלווה אליו האדם האחר לנסיעה, במהלכה פגשו במתלוננת ובמנוחה. המערער הסכים כי אכן התקשר מספר פעמים למנוחה ולמתלוננת על מנת לוודא כי יבואו למסיבת יום הולדתו. הוא מסר כי פגש בהן בערב האירוע בשוליו של כביש 1. לפי גרסתו, לאחר שרכבן של המתלוננת והמנוחה עצר בצד הכביש, הוא נכנס לרכבן ונסע עמן כשהוא שרוי בגילופין, בכוונה לשוחח עם המנוחה על סיום יחסיהם והטיפול בילדם. המערער אישר כי במהלך הנסיעה המתוארת עצר את הרכב בפרדס סמוך לגן יבנה, ואחריו עצר האדם האחר, שנסע כל העת אחרי הרכב בו נסע המערער. לפי גרסת המערער, הוא עבר לרכבו של האדם האחר, ויחד עמו המנוחה והמתלוננת. בשלב כלשהו במהלך הנסיעה ברכב, לגרסת המערער, שמע המערער כי המתלוננת יצאה מן הרכב. לטענתו הוא והאדם האחר חיפשו את המתלוננת ללא הצלחה, והמשיכו בנסיעה.
המערער כפר בכל יתר פרטי כתב האישום, וכן בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הוא הכחיש כי חטף את המנוחה ואת המתלוננת, וכי לצורך כך קשר קשר עם אחר. עוד הכחיש כי הוא אחראי לחבלה החמורה שנגרמה למתלוננת, וכי הוא גרם למות המנוחה.
5. העדה המרכזית מטעם התביעה הייתה המתלוננת, שהייתה חברתה הקרובה של המנוחה, והכירה את המערער והמנוחה מספר שנים לפני האירוע. המתלוננת אף התגוררה עם המערער והמנוחה בביתם בתקופה שקדמה לעזיבת המערער את הבית. עדותה של המתלוננת - אליה עוד נשוב ביתר פירוט - היא המסד העיקרי עליו הושתתו כתב האישום וההרשעה. בתמצית ייאמר, כי בית המשפט נתן אמון מלא בגרסתה של המתלוננת, ומצא לה תימוכין רבים בחומר הראיות. יודגש כבר עתה, כי כפי שעולה מפירוט עובדות כתב האישום שהובא לעיל, עדותה של המתלוננת מוגבלת לשלב בו עדיין הייתה חלק מן ההתרחשות - היינו, עד לבריחתה מתא המטען של הרכב.
עד נוסף מטעם התביעה היה דב אדן, נהג רכב שעבר בכביש 40 באקראי בסביבות השעה 12 בלילה, ואסף את המתלוננת משולי הכביש לאחר שנחלצה מן הרכב. העד העיד כי המתלוננת הייתה מבוהלת וחבולה, וכי עם כניסתה לרכבו סיפרה המתלוננת שרודפים אחריה, ושנחטפה עם חברתה. העד העיד כי המתלוננת סיפרה לו שאחד מהחוטפים הוא בעלה של חברתה, וכי החוטפים אזקו אותה והכניסו אותה לתא המטען, משם נמלטה. לפי עדותו של העד, המתלוננת ביקשה כי יביאו אותה לתחנת המשטרה, וכך עשה.
עד שלישי מטעם התביעה היה מדובב שהוכנס לתא המעצר בו שהה המערער, ולפי עדותו המערער התוודה בפניו על רצח המנוחה. תיעוד השיחה בין המערער למדובב היה חלקי, וזאת לטענת המשיבה בשל תקלה טכנית. ייאמר כבר עתה, כי בית המשפט לא ראה לסמוך על עדותו של המדובב, בשל אותה תקלה בתיעוד ונוכח הזהירות המתחייבת בבחינת עדויות מדובבים.
עוד העידו במהלך המשפט שוטרים שהיו מעורבים בחקירה, הרופא שטיפל במתלוננת, רופא שערך את נתיחת הגופה, ונציגה מהחברה הסלולארית "פרטנר".
ראיה נסיבתית עליה נסמכה התביעה היא את חפירה ומכוש שנמצאו בסמוך למקום מציאת הגופה. על כלי העבודה לא נמצאו טביעות אצבע, אולם על ידית את החפירה נמצאו סימני דם. דגימת DNA שנלקחה מסימני הדם נמצאה תואמת למערער.
6. מטעם ההגנה העידו המערער עצמו, אחותו ואחיו. גרסתו של המערער, כפי שיפורט בהמשך, התפתחה לאורך החקירות ובבית המשפט. בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 8.7.2007 הכחיש המערער כל מעורבות באירוע. בחקירותיו השונות לאחר מכן אישר המערער חלק ניכר מן הפרטים המופיעים בכתב האישום. כאמור, לתאו של המערער הוכנס בעת מעצרו מדובב, אשר מסר כי המערער התוודה בפניו כי חטף יחד עם אדם אחר את המנוחה והמתלוננת, ורצח את המנוחה בהרעלה. ואולם, בכל חקירותיו של המערער, וכן במענה לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט, הכחיש המערער מכל וכל כי גרם או התכוון לגרום למותה של המנוחה. על עדות המדובב לא היה בית המשפט מוכן לסמוך ממצאים.
אחותו של המערער העידה כי יחסיהם של המערער והמנוחה היו תקינים. לפי עדותה, המערער הגיע לביתה בשעות הבוקר המוקדמות של יום ה-7.7.2012, וכאשר קמה מאוחר יותר ראתה אותו משוחח בטלפון. כששאלה אותו עם מי דיבר, אמר לה כי התקשרו ואמרו שהילד בבית ושהמנוחה אינה נמצאת. עוד העידה כי המערער נראה לה עצוב, ושרוי בגילופין.
אחיו של המערער העיד אף הוא כי היחסים של המערער והמנוחה היו תקינים, וכי הוא פעל לפייס בין המערער לבין המנוחה אחרי פרידתם הראשונה. עוד העיד האח כי כאשר ביקר בביתם של המערער והמנוחה, נהגה המנוחה להתלונן על כאבים וסחרחורות; וכי המערער הציע לעבוד במקומה ולפרנס את המשפחה.